Fawn - סגנון הישרדותי מרצה

(1)

כדאי להכיר - פיט ווקר (מחבר הספר - Complex PTSD - From Surviving to Thriving) והחשיבה שלו על טראומה מורכבת כהפעלת כרונית של תגובות הישרדותיות - אשר עם הזמן הופכות לדפוס אישיות והתמודדות נוקשה ולא מותאם עם העולם, העצמי והאחר. ווקר מקשר כל אחת מתגובות ה-FFF, כלומר, Fight-Flight-Freeze לדפוסי רגש ותגובה התנהגותית ומוסיף עליהן ניסוח שלו של עמדה הישרדותית רביעית - Fawn (מילה שמשמעותה המילולית גור איילים קטן ורך, כמו "במבי"), ואותה אפשר לתרגם (בהקשר ההישרדותי) כהתרפסות או כניעות.

לפי ווקר, מי שהאישיות שלהם מאורגנת סביב תגובת "פייט" ייטו לכיוון של נרקיסיזם, תוקפנות, שליטה באחר, בריונות ויצירת "שעירים לעזאזל". אנשים אלו יסבלו בעיקר מבדידות בגלל שהם מחזיקים את האנשים הקרובים להם בכוח, ומאבל בלתי מעובד משום שרגשות דיכאוניים מנוהלים על ידי אאוט-סורסינג לזולת.

מי שמאורגן סביב "פלייט" מתאפיין באובססיביות, בריחה או היפראקטיביות, פרפקציוניזם, וורקהוליזם, התמכרויות לאדרנלין או חומרים "מרימים". אנשים אלו יסבלו בעיקר מחוסר נחת, התשה עצמית מרוקנת, וחוסר במגע רגשי, היות ובכל צעד הם נמנעים מקבלה עצמית וממגע רגשי ישיר עם הזולת.

מי שמאורגנת סביב תגובת "פריז" מתאפיינת בנטייה לדיסוציאציה, עמדה של ויתור, קריסה, ניתוק מהמציאות, קהות חושים, הימנעות או התמכרות לחומרים או פעילויות "מרדימים/מכבים/מאלחשים". אנשים אלו יסבלו בעיקר מתחושה כרונית של התמלכדות, כאילו הם קבורים בחיים, היות וניתוקים קטנים מהסביבה מצטברים לנתק כללי מעצמם.

לבסוף, מי שמאורגנת סביב "פון" מתאפיינת בקו-דפנדנסי (תלות-יתר), בריצוי וסיוע בלתי פוסקים שמטרתם היא לפייס את התוקף/האחר. היא מפתחת חושים חדים לזיהוי צרכים, באופן המאפשר לה להרגיע את האחר המאיים אך גם מותיר אותה בעמדה של שעבוד אליו. נשים אלו סובלות מחוסר יכולת להרגיש את צרכיהן ולהגן עליהם, מניצול סדרתי עקב כך, מביקורת עצמית מייאשת המשמרת את המצב, ומחרדת נטישה משתקת כשהן מבקשות לעזוב קשר לא מתאים.


(2)

ווקר מסביר כי סגנון פון, התרפסות, מייצר ביטחון באמצעות התמזגות עם הרצונות, הצרכים והדרישות של האחר תוך ויתור על הרצונות, הצרכים, הזכויות והגבולות של העצמי. זהו הילד שהפך למשרת הצייתן והעוזר של ההורה הנוטש/נצלני/מתעלל - כלומר, תוצר של הורות נרקיסיסטית, ההופכת את יחסי הורה-ילד ומייצרת ילד הורי המטפל בהורה תלותי (זו בעצם הרחבה של ווקר על "הדרמה של הילד המחונן"). הילד נעשה איש הסוד של ההורה, תחליף-בן-זוג, מטפל, עוזרת-בית, ליצן-חצר שאחראי לוודא שההורה יהיה שמח.

ווקר מתאר ילדים שההורים שלהם הפחידו אותם וביישו אותם על ביטויי צורך או רגש באופן שמנע ממהם לפתח תחושת עצמי. זהו עיכוב התפתחותי חמור ביותר. על הבסיס הרעוע הזה, דברים כמו לומר "לא", להתעמת, להגיב תגובת "פייט" מול ניצול והתעללות, יכולים להיות טריגר קשה ביותר - פלשבק לרגע בעבר שבו למחות ולהתנגד, או "לעמוד על שלי" הייתה עבירה מסוכנת. מי שגדל להיות טיפוס "פון", בעצם נאלץ, כדי לשרוד, לוותר על כל מה שיכעיס את ההורה - צרכים, העדפות, דעות, גבולות משל עצמו. מכיוון שביטויים היה כרוך בסכנה הישרדותית, כל סימן לסכנה גורר ויתור על העצמי ונאמנות מוחלטת גם ל"אדון" הנורא ביותר.

ווקר מתאר גם סיטואציות שלא כרוכות בהכרח בהתעללות פיזית/רגשית אלא בנטישה רגשית, אשר במקרים אלו הייתה כה עמוקה שכדי לקיים את הקשר החיוני עם ההורה ולזכות בתשומת לבו הילד מוכן לוותר על כל רצון או צורך משל עצמו. למשל, ילד להורה דיכאוני או מנותק, שהישרדותו תלויה בסיפוק צרכי ההורה כדי שיטפל בו בתמורה. עם הזמן, הוא מפתח כך תלותיות-יתר, נטישה-עצמית ושלילה-עצמית כרוניות, כמו גם אימה מפני ביטוי של צרכים וגבולות בקשר. העמדה הזו יכולה גם להתבטא באמונה שצריך "לאהוב את כולם" "ושכולם יאהבו אותי".


(3)

מכיוון שמעורבות רגשית יכולה להיות כה מסוכנת ומטרגרת עבורן, טיפוסי פון נמנעות מאינטימיות הדדית על ידי כך שכמעט ולא יחשפו את עצמן וישתפו מעצמן. הם מתחבאים מאחורי פרסונה עוזרת ומועילה ומשתמשים בכלים הגנתיים של הקשבת-יתר, דיבוב-יתר וסיוע-יתר לאחר. כלומר, הם מחליפים את הסיכון שבחשיפה עצמית במיקוד-יתר באחר. הקשב שפיתחו כילדים שנאלצו להיות המשענת הרגשית של הוריהם מקנה להם בבגרות יכולת כמעט על-טבעית לזהות רגשות וצרכים אצל אחרים.

כל זה משאיר את מי שתגובת פון היא התגובה ההישרדותית העיקרית שלהם עם דחף כרוני להתנצל ולקחת אחריות על כל שינוי בסביבה, לחיות את החיים בלי מגננות או דאגה-עצמית ולהפגין, בלית ברירה, יחס משועשע, אוהב או סלחני מול התנהגויות מתעללות ופוגעניות. התמקמות זו הופכת אותם לקרבנות זמינים וקלים לזיהוי על ידי בריון או נרקיסיסט שזקוק לשעיר לעזאזל או קורבן מרצה.

כך ומכיוון שמעולם לא פיתחו שפה בריאה של אסרטיביות, יש לטיפוסי פון נטייה להיות קורבן לניצול, התעללות והזנחה גם לאחר עזיבת בית ההורים המתעללים/נוטשים. טיפוסי פון למעשה כלואים בעמדה שבה מוטב להקשיב מלדבר, להסכים מלהתווכח, לטפל ולעזור מלבקש עזרה, לדובב את האחר לדבר מלהתבטא בעצמם, לתת לאחרים לבחור מלבטא את העדפותיהם. בהרבה מקרים, הם מצליחים לקבל מענה לצרכיהם רק מכלי שני, דרך עזרה לאחרים.

ווקר מתאר גם טיפוסים המורכבים משני סגנונות הישרדות. למשל, מי שהסגנון הראשי שלה הוא פון אך עם תוספת של פייט, יכולה להשתמש בזולת חסר ברירה כדי לפרוק עליו את תסכולה ממצבה. למשל כמו במקרה של ״אם חונקת״, המעניקה מכל טובה לילדה ומשעבדת עצמה לצרכיו, אך בתמורה שומרת את הילד כמטפל בן-ערובה שחייב לתמוך בה בחזרה. כמו כן, מי שהסגנון הראשי שלו הוא פייט אך בתוספת פון יכול להשתמש בהיבטים מרצים ומתחבבים על הזולת כדי להשתמש בזולת לצרכיו. למשל המקרה של ״הבריון המקסים״, היודע לענות על כל דרישות החברה היטב, כדי להתמקם בעמדת כוח בה יוכל לנצל את החלשים ממנו. או לחלופין, מי שהסגנון הראשי שלו הוא פון עם תוספת של פריז, יכול להעמיס על עצמו ביקורת עצמית משתקת בכל עימות, וכך להיכשל בדאגה לצרכים והרצונות שלו ולהתייאש מכך. כמו במקרה של ״כבשה שחורה״ שתקועה בתפקיד הנכשל.

(4)

ווקר משרטט גם מפת דרכים לתהליך ההחלמה מעמדת פון כרונית. הוא מדגיש את החשיבות של פסיכואדוקציה ושל זיהוי החזרה הכפייתית שמושכת אותם לנרקיסיסטים נצלניים. יש לפתח מודעות להקטנה העצמית, לצמצם את הגנת ההקשבה לאחרים ולהרחיב את יכולות הביטוי העצמי הרגשי. הם צריכים ללמוד לשקם את האסרטיביות שלהם ולהתעקש על הזכויות המגיעות להם בקשר. בהקשר זה, ווקר מתאר את החשיבות של הקשבה לגוף ולצרכים הפיזיים כדרך להתחבר חזרה לקול פנימי, ולמחיר שאנשים אלו משלמים על ביטול עצמי, כאשר דרך הגוף ניתן לשוב לגם הקשבה עצמית סובייקטיבית-רגשית. אך לא די בכך.

ווקר מנסח וממפה את המלכודת הדביקה ביותר עבור טיפוסי פון, בדמות המבקר הפנימי. הביקורת העצמית אצל טיפוסי פון היא אמצעי הדיכוי הפנימי, שמקטין, מבייש, ומייאש אותם מראש, מפני הרמת ראש, ביטוי עצמי, והגנה על עצמם. זהו קול שיכול לשלול את זכות הקיום שלהם, לגנות את מהותם הפנימית, להשוות את עצמם לאחרים באופן מבזה (בעיקר כאשר הם משווים את הקושי הפנימי שלהם להישגים החיצוניים של הזולת), להעמיס על עצמם איומים קטסטרופליים משתקים ומציפים לכל צעד שהם מנסים לעשות למען עצמם, לעוות את תפיסת המציאות הפנימית והחיצונית כדי למחוק את מה שחיובי בהם ובמעשיהם, וליצור משוואה מקפחת-תמיד לפיה עליהם להצדיק את קיומם/היותם טובים כלפי חוץ טרם יקבלו מענה לצרכיהם.

ווקר מדגיש ראשית את החשיבות של זיהוי המבקר הפנימי כמנגנון הישרדותי שהפך להרסני ורעיל, ולביטוי מופנם של תוקפנות שצריכה להיות מופנית כלפי חוץ. זהו מנגנון הישרדותי דביק וקשה להתרה, שאפילו מאמצים לטיפול עצמי והחלמה יכולים להתערבב איתו, וכך להיעשות מתוך אסטרטגיה סמויה לגנות את עצמי, ולהיפטר מחלקים לא רצויים בעצמי.

יש כאן תפקיד חשוב לפסיכואדוקציה לגבי התפקיד של ההורים - כמי שהאשימו וביישו את טיפוסי הפון על היותם "אנוכיים" על כל סימן קל לדאגה-עצמית - ומתוך כך לעזור להם להיווכח שהם "לא אנוכיים מספיק". כלומר, לצמצם את החרדה והבושה סביב דאגה-עצמית ולהפחית התנהגות מרצה. הם צריכים להבין שהפחד שיותקפו על "שירות-לא-מספק לאחר" גורם להם לאבד את הגבולות, הזכויות והצרכים שלהם. מוטב ללמוד להישאר עם הפחד ובמקום לפנות לשלילה-עצמית והתמסרות-יתר או הסכמת-יתר, לתרגל תגובות אחרות, "לפחד ובכל זאת לפעול", להישאר עם ובתוך עצמם.

בנוסף, ווקר מדגיש את התפקיד של אבל על האובדן והכאב של חיים שעברו בלי דאגה-עצמית והגנה-עצמית, אבל המוביל לכעס בריא, המשמש לשיקום תגובת פייט בריאה. אחד הדברים שעוזרים הוא לדמיין התמודדות עם עוולות בעבר או בהווה, או משחק תפקידים המלמד אסרטיביות. יש להתרגל להפנות את תשומת הלב - שבאופן כרוני מדגישה חוץ ואחרים - פנימה, לשהות בחוויה של העצמי במקום לקרוא אחרים. צריך לפקח על התנהגויות "מראה" ועל "התאמה" אוטומטית לאחרים - לא להסכים אוטומטית עם דעות או להזדהות עם רגשות ומצבי רוח של אחרים, תוך נטישת מה שהם עצמם מרגישים וחושבים.

ווקר מסמן תהליך מחודש של אינדיווידואציה רגשית ותרגול גבולות, במסגרתו המטופל לומד יותר ויותר להרגיש בנוח עם אי-הסכמה ואפילו עם ביקורת. הוא מתאר את עבודת האבל ומתן המקום לרגשות של עצב ואכזבה מהזולת, כמעשה מאזן בתוך הנפש, שיכול להחליף את הביקורת העצמית ההרסנית. זאת משום שתפקיד הבושה הוא לקחת שליטה על אכזבה מהזולת ולכוון את הרגשות הקשים כלפי עצמי, בעוד שהאקט ההפוך - מתן מקום לעצב על אכזבה מהזולת - מוביל להתמודדות מורכבת ואמיתית יותר עם המקור לביקורת העצמית.


(5)

באופן המגלם היטב את הגישה העדינה, מסבירת-פנים ומנרמלת שלו, ווקר מונה את המאפיינים השליליים והחיוביים בעיניו של כל תגובה הישרדותית. בכך הוא מזכיר כי התגובות הללו מכילות גם חוזקות וסגולות אנושיות וכי בתהליך ההחלמה, האדם יוכל יותר ויותר למתן את השפעת התכונות השליליות ויותר ויותר להנות מהשפעת אלו החיוביות עליו ועל סביבתו. הצבת התכונות הללו זו לצד זו מסמלת בעינינו הדגשה של כוחות ומסוגלות אצל מי שהתרגלו לחוות את עצמם כחסרי ערך או חסרי שליטה על חייהם. כפי שציינו, המאפיינים השליליים שהוא מונה כוללים תלות יתר, צייתנות כנועה, התרפסות, אובדן עצמי, ריצוי כרוני ופרפקציוניזם חברתי (שכולם יאהבו אותי, שאוהב את כולם). אך לצידם נמצא גם מאפיינים חיוביים כגון אהבה ושירות, יכולת להגיע לפשרות, הקשבה, הוגנות, השכנת שלום ומחויבות לערכים חברתיים. במילים אחרות, ווקר מציע למחלימים מעמדת פון התמקמות המנתבת את הנטיות של התגובה ההישרדותית שנכפתה עליהם ליישום נשלט ורצוני באפיקי חיים משמעותיים ומיטיבים. בכך, הוא עוזר להם לראות את עצמם כבעלי סוכנות וערך ומשקף את מסע ההחלמה שלו עצמו, כמי שלמד להשתמש ברגישות והקשיבות העצומה והמדויקת ובעמדת הסיוע והתמיכה שנגזרו על טיפוס הפון כדי לפנות בקול מרכך ומחזק לריפוי ושיקום של אלו הסובלים מפוסט טראומה מורכבת.


(6)

בחיבור זה לא פרשנו את מלוא המורכבות בעמדתו של ווקר לגבי גינוי של תוקפנות, פנימית וחיצונית. ווקר תומך באנשים שנפגעו מהוריהם, ומעודד את העברת הביקורת העצמית הרעילה (בה האדם שולל את קיומו וערכו), לביקורת חיצונית מציאותית (לגבי יחס לא הולם ופוגעני שקיבל מהוריו וסביבתו). הוא מתאר זאת גם כתהליך טיפולי הכרחי של כינון עצמי הראוי להגנה ולכבוד, גם כאישוש המציאות המורכבת יותר בה יש לבקר גם את הזולת, וגם תשובה נחוצה לביקורת עצמית הרסנית. למרות שכל זה תקף ביתר שאת אצל טיפוסי פון, ווקר רואה את השורשים הטראומטיים גם אצל אנשים הפועלים בתוקפנות ובדורסנות כלפי הזולת, ומציע תיקון מורכב יותר, שאינו מבוסס רק על עמדת הקורבן. למשל, אותם טיפוסי פייט שלמדו את סגנונם הנרקיסיסטי מהורה מתעלל, צריכים ללמוד להתחבר לחלקים המרצים והמתמסרים שמשותקים אצלם (שיתוק העשוי למנוע בניית אמון וכניסה לקשר אינטימי באמת). כמו כן, ווקר מייחס חשיבות רבה ללקיחת בעלות מחודשת על העמדה התוקפנית, עבור מי שנוטה לסגנון פון. משום שבסגנון פון העמדה התוקפנית משותקת, ואינה מאפשרת הגנה עצמית. אולם עמדה תוקפנות זו יכולה להיות עדיין רעילה עבור מי שנפגע מזולת תוקפני, ולהיות זמינה לשימוש באופן בריא ובונה (באינטגרציה עם ערכים, ולהגנה עצמית) רק לאחר ביסוס שלבים הכרחיים של חמלה עצמית, ועצירת המבקר הפנימי.

לטעמנו, ההמשגה הברורה של ווקר מצליחה להחזיק בבת אחת את ההיבטים השונים של הניסיון הנצבר בעולם הטיפול לגבי טראומה מורכבת. הוא מספק גם מבט מערכתי פונקציונלי מנקודת הראות של התמודדות אישית, המאפשרת לאדם עצמו להבין את המלכודות שמכשילות את צעדיו, וגם את הדרך להתיר אותן. בעינינו, השיח האבחוני והטיפולי עלול לחבור למבקר הפנימי ולהיות צבוע בהאשמת הקורבן אם אינו מספק הבנה אינטימית שכזו. כמו כן, אנחנו מאמינים שהארת ההיבט המרצה/כנוע אצל אנשים הסובלים מטראומה מורכבת המגיעים לטיפול, יכול להסביר הרבה מהפגיעות והאכזבות שטיפול יכול להוביל אליהן. משום שגיוס המטפל באמצעות ריצוי סמוי, התגייסות של מטפלת מרצה-בעצמה העיוורת לגבולות ההכרחיים, והחלמה תפקודית-גרידא באמצעות שכלול המבקר הפנימי שאינה משנה את המצוקה הפנימית, יכולים לבלבל את מיטב הכוונות הטיפוליות ולהוביל מטופלים ומטפלות למשבר בטיפול ובדרכם להחלמה.


הטקסט שיצרנו כאן הוא סיכום שלנו, בתוספת עיבוד ומחשבה אישית, של היבט אחד מבין היבטים משמעותיים רבים בספרו של ווקר. אנו מזמינים אנשי ונשות טיפול שמצאו עניין והדהוד בטקסט להצטרף אלינו לסדנת קריאה וכתיבה שתעסוק בספר, בתקווה שנייצר יחד דיון משמעותי וטקסטים נוספים המעבדים ומנגישים את הרעיונות החשובים של ווקר.

(אילוסטרציה תוצרת דאלי2, בהשראת סרטוני טבע קשים יותר)


נכתב על ידי:

אמיר עצמון - מטפל בדרמה, מתרגם ועורך של ספרות פסיכואנליטית, ומורה לתיאטרון אימפרוב ופלייבק.

אור נתנאלי - פסיכולוג קליני.